שנים ספורות לפני רכישתו של המגרש עליו בית הכנסת המיתולוגי "תפארת ישראל", אשר שהיה אחד מסמליו המובהקים של הרובע היהודי לפני חורבנו בתש"ח, ידע העולם החסידי מאבק איתנים חסר תקדים.
הצאר הרוסי האכזר, ניקולאי אלכסנדרוביץ' רומנוב שמוכר יותר בכינויו – ניקולאי הראשון, יושב בארמונו המוזהב והקר בסנט-פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית, ועינו צרה באור הגדול שהפיץ סביבו הרבי הקדוש, הצדיק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע. הצאר ראה בצדיק מרוז'ין מנהיג עליון, מעין "מלך היהודים" שסמכותו הרוחנית מאחדת אלפים ורבבות חסידים, ועומדת כחומה בצורה מול שאיפותיו להעביר את בני ישראל על דתם ואמונתם.
במזימה אפלה הפעיל הצאר את כל כובד משקלו השלטוני, והרבי הובל באזיקים אל בית האסורים הטחוב והמצחין. חודשים ארוכים ישב הצדיק בין סורגים ובריחים; אך הוד קדשו רק התעצם מתוך החשיכה. השלטונות לא יכלו לו, לצדיק מרוז'ין. בנסים פלאיים זכה להיחלץ אל מעבר לגבולות רוסיה, אל החופש; הוא קבע את משכנו בעיירה סאדיגורא שבאוסטריה, והשפעתו על העולם היהודי רק הוסיפה להתעצם ולהתחזק.
ליבו של הצאר לא שקט ולא נח. שנאתו המרה ליהדות, ולצדיק העומד בראש המחנה, לא פגה; והוא חיפש דרך לפגוע בלב ליבה של היהדות – בעיר הקודש ירושלים.
בשנת תר"ג, בעוד גל רדיפות ושליחי זדון פועלים ברחבי רוסיה וגזירת ה'קנטוניסטים' משתוללת ומנתקת עוד ועוד ילדים יהודיים טהורים מכור מחצבתם, הגדיל הצאר לעשות: הוא החליט לתקוע יתד בלבה של ירושלים שבין החומות, להקים בה היכל טומאה וצלם שישפיל את כבוד ישראל. שליחיו נשלחו חשאית אל תוך העיר העתיקה, במטרה לאתר את המגרש המרכזי והאחרון שעוד נותר פנוי בתוככי החומות, מול מקום המקדש, ושם – להקים את מגדל השנאה.
אך הרוח היהודית הקדימה את החרב. עוד בטרם יבשו הדיו על תוכניותיו של הצאר, יצאה פקודת קודש ממעונו של הצדיק מרוז'ין אל נאמניו בירושלים, החסיד רבי ישראל בק ובנו רבי ניסן: הרבי הורה להם בחרש ובמהירות הבזק: קנו אתם את המגרש! אל תותירו לו, לצאר השונא-ישראל, דריסת רגל במקום קודשנו! ולצד ההוראה הברורה, שוגר מסאדיגורא לירושלים סכום עתק של כסף צרוף, למימון רכישת המגרש, כשהרבי מורה לבנות במקום בית הכנסת לחסידי ירושלים.
רבי ניסן בק, איש התושייה והאומץ, פעל ביד רמה ובמסירות נפש עצומה. בחשאיות מוחלטת, מול עיניהם הפקוחות של השלטונות, הושלמה העסקה, ושטר הקנייה הונח בידיו הקדושות.
ויהי כאשר הגיעה הבשורה המרה אל ארמונו של הצאר ניקולאי, כי המגרש הנכסף בלב ירושלים נשמט מידיו ונפל בידי חסידים נאמנים – גברה חמתו עד להשחית. פניו החווירו מזעם, והוא הטיח את דבריו בכעס עצור: "כל ימי עומד הוא בדרכי!…".
כשאפסו סיכוייו להיאחז בתוך החומות, נאלצו שליחיו לרכוש מגרש חלופי – הפעם מחוץ לחומותיה של ירושלים, הוא המגרש הידוע עד היום בשם "מגרש הרוסים". ובמגרש שבלב העתיקה, מול מקום שכינה, קם והיה בית המקדש-מעט, בית הכנסת המפואר "תפארת ישראל".
הקדושה ניצחה את הטומאה, ואורו של הצדיק מרוז'ין המשיך להאיר את ירושלים שבין החומות…
